לפני כמה זמן היו לי המון מחשבות בעקבות שיחה עם חברה. לא היה לי זמן לכתוב מסודר, אז כתבתי לי ראשי פרקים. עבודה – חנוכה – חופש – הזמן עובר, ועכשיו אני מסתכלת על הרשימה כאילו חייזר כתב אותה, ואמנם יש לי את הזמן לכתוב, אבל אין לי מושג מה רציתי.. זוכרת שהייתי ממש מוטרדת ורציתי לכתוב כדי לפענח את זה לעצמי. אבל הרגע חלף עבר.

תזכורת לעצמי: כשבוער בך לכתוב – תכתבי.
(כל מי שרוצה להסתלבט עלי או לנסות לכתוב משהו בהשראת הרשימה – מוזמנים 🙃)

מה, אבל ככה בלי כלום? שום תובנה?

אז אספר שביום ראשון בערב, חגגנו את ״עיד אל בנאת״. זאת פנטזיה שיש לי מאז שנת הבת מצווה של איילה (הילדה בת 16 היום).. והשנה הייתי שותפה לערב כזה במסגרת התפקיד שלי כרכזת ותיקים. הצוות הרים ערב מתוק של לימוד שירי תפילה נשיים, יצירה – קישטנו תופי מרים בציטוטים מהטקסטים שלמדנו ובכלל, אוכל שהביאו המשתתפות ואפילו ריקודים בסוף. היו שם ותיקות שיזמו את הערב, ובנות מצווה ואמהות שלהן, והיה מלא חן, וזרימה, ונינוחות וכיף. (אם אתם בשנת בת מצווה ורוצים את קבצי הלימוד, הדגלונים שהכנו והמדבקות לקישוט תופי מרים – כתבו לי ואשתף בשמחה).

במסגרת הלימוד קראנו בין היתר את ״על כל אלה״ של נעמי שמר, ואת ״מקרוב״ של רחל שפירא:
״שיהיה יומכם כמו מניפה נפרשת, שיהיה לבכם פתוח לאהוב
קו של אור וקו של חן וקו של חסד, שאפשר לראות אותם גם מקרוב…

שתהיו קלים כעננים, ותזכו לשרש בשמים
קו של חן וקו של רחמים, שאפשר לראות גם מקרוב

שתביטו בעיניים, ואחר הצהריים מישהו יקרא מן המרפסת
ושמכם יהיה כלחן, ואתו תוכלו לקחת קו של אור וקו של חן וקו של חסד

שתהיו ערים כסקרנות של ילד
ושירכם יביא לכם מן השורות קו של אור וקו של תום וקו של תכלת
שאפשר לראות אותם גם מקרוב

שיהיה חלון לכוכבים ולכל ספור יהייה שומע
שיהיה מקום לאהובים שאפשר לראות גם מקרוב״

וההתבוננות שעלתה לנו מהשירים היתה על ההבדל בין קרוב ורחוק. איך התמונה הגדולה יכולה להיראות מדאיגה ועם תחושות קשות של חוסר אונים, אבל איכשהו כשמסתכלים על הפרטים הקטנים, יש בהם המון נקודות קטנות של יופי. הנה כוס התה שלי, הנה שיחה עם חברה, הנה ערב נעים, הנה ספר שנבלעתי לתוכו – כל כך הרבה טוב ויופי שנמצא, ממש עכשיו, ממש כאן. 
זה כאילו יש מציאות בשני סדרי גודל בו זמנית. הגדולה והקטנה. והתרבות שלנו מאותתת לנו שהגדול הוא החשוב, והאמביציה, ולעשות הרבה ולהשפיע והסטטוס. שזה אחלה, כן? אני בעד להצליח ולהבין את הסיפור הגדול גם נותן השראה או עוזר להתמקם ולקבל החלטות, אבל יש משהו בריצה הזאת, שמטשטשת את הדברים הקטנים, מורידה מהם. כשבעצם, הנקודות של הנחת נמצאות דווקא שם.
אז האיחול שלי לעצמי ולכולנו, זה לאו דווקא לוותר על הגדול, אבל כן להתעקש לזכור את הקסם של הקטן, ולפחות לנסות למצוא איזונים.

ניסיון ראשון – דאבל משפחתי 

מפגש של המשפחה המורחבת זה תמיד הזדמנות בשבילי לנסות דברים… אז לקראת חנוכה ליקטתי מכולם תמונות של בני המשפחה וחפצים מאפיינים והכנתי משחק דאבל! היה חמוד ביותר, במיוחד רגעים שמתבגר מגודל משחק עם בן דוד בכיתה א, ושניהם נהנים באמת וחולקים חוויה בגובה העיניים. הרגעים האלה של החיבור המשפחתי, זה בדיוק הקסם של הדברים הקטנים שדיברנו עליו.  

אצל אמא שלי יש קבוע את המשחק רביעיות המשפחתי שהכנתי פעם. (אגב, אם אתם רוצים להכין בעצמכם – פה יש קיט שאפשר לרכוש או פיזית, או דיגיטלית, כולל תבנית לקנבה אם תרצו להוסיף תמונות וכו).

ואני מריצה בראש מחשבות לאיזה עוד משחקים אפשר לעשות התאמה אישית, ובקלות – כדי להציע מוצר אישי, אבל נגיש מבחינת העלות שלו. 

ומחשבה נוספת היא שכיוון שבדרך כלל מזמינים משחקים כאלה לאירוע מיוחד, אז אני יכולה להכין על בסיס החומרים שכבר ממילא שולחים לי גם ״ערכת מיתוג״ לאירוע (שתכלול נגיד – חבקים למפיות, כרטיסי ברכה, אולי תמונה ממוסגרת לשולחן, דברים כאלה). 

אם אתם מרגישים שאולי אתם קהל יעד לדבר כזה, אשמח לשמוע מה דעתכם..