אמא שלי עוד לא התקשרה לשאול איפה אנחנו בליל הסדר השנה, אבל בשקט בשקט הצצתי על לוח השנה, וראיתי שאמנם אנחנו באמצע ינואר, אבל פסח יוצא השנה ממש מוקדם – ב1 באפריל!
טוב, לא להילחץ, בכל זאת יש עוד חודשיים ומשהו, ועוד אשלח רעיונות וכל מיני כאלה כשנתקרב לשם, אבל אם בא לכם להרים פרויקט אישי שיהיה מוכן לחג, אז זה די הזמן לקדם את זה.

רעיון #1 – הגדה של פסח משפחתית 

כולנו כבר יושבים סביב השולחן, עם מוכנות לטקס. מה אם נכניס להגדה גם קטעי זיכרון משפחתיים? יש לי שתי דוגמאות להגדה של פסח שנעשו לזכר הורים/סבים שכבר לא עם המשפחה, וכשהכנסנו זכרונות מהם לתוך הגדה אישית, יצא שקצת אירחנו אותם שוב איתנו בליל הסדר.
אפשר לראות דוגמאות להגדת זיכרון כזאת, פה ופה.
זה פרויקט משמעותי, שמצריך איסוף חומרים והתכוננות, אז אם רוצים להרים משהו כזה לשנה זאת – ממש עכשיו זה הזמן.
אולי אם יש לכם משהו שהתחלתם לתכנן, ונתקעתם, הדד ליין של פסח יכול להיות הזדמנות לקדם ולהרים ספר זיכרון קצת אחר.
מחשבה אחרת שעוד לא עשיתי קודם, אבל יכולה להיות מגניבה: לעשות שילוב של הגדה של פסח עם משימות נבחרות מתוך המשחק שלי את פתח לו, אולי לשלב טריוויה משפחתית, תמונות משפחתיות (אולי אפילו לצלם במיוחד תמונות לקטעים מסויימים בהגדה – 4 הבנים, 10 המכות… יכול להיות מבדר ממש), וכך לייצר הגדה אישית משלכם.

רעיון #2 – משחק משפחתי אישי 

התכנסות של משפחה, בטח משפחה מורחבת, יכולה להיות כיף ממש, אבל עלולה להיות גם פספוס עם משגש שטחי, ולא באמת תחושה שהתמלאנו מהביחד. אחד הטריקים להכניס אנרגיה טובה זה כשפתאום שולפים משחק שהוא על המשפחה, ואז יש רגע כזה של הפתעה והתרחבות הלב, שיכולים לייצר מפגש אמיתי וחיבור.
הכנתי בעבר משחק רביעיות משפחתי, ולא מזמן משחק דאבל משפחתי. יש לי מחשבה לעשות גם ״חפש את הדרקון״ משפחתי (סוג של משחק זיכרון אבל עם קצת יותר מתח), וגם קניתי כמה תבניות של ״נחש מי״ במחשבה להכין כזה משפחתי.
זה מצריך איסוף תמונות, ובמקרה של רביעיות גם תוכן לרביעיות. וזה כיף לא נורמלי.
אם בא לכם משהו כזה, או שיש לכם רעיון למשחק אחר שאפשר לעשות עליו טוויסט ולהפוך אותו לאישי – אני כאן, ואני מתה על פרויקטים כאלה.

כאור בשולי הענן  

בשיחה עם מישהו בשבוע שעבר הפריעה לי הגישה הממורמרת, חוסר אמון, האשמה של אחרים, איזה קימוט כזה של הפה. זה נשאר איתי, והבנתי שכל מה שראיתי שם, יש גם אצלי: אנרגיה נמוכה, שיש בה לחץ ודאגה, אבל כן, גם מבט כזה קצת מר.
אני לא (כל כך) בקטע של להלקות את עצמי, ולהגיד איזה גרועה אני או מי שדיברתי איתו. אבל כן מנצלת את המראה הלא נעימה הזאת כדי להזכיר לעצמי שאני לא רוצה ככה. אני לא רוצה. קל לי כל כך ליפול לשם, לעוינות והתגוננות ובדידות, ונדמה שיש הרבה כוחות מסביב שמאוד רוצים אותי שם. 
וגם בלי קשר לאף אחד אחר, לפעמים כל הרצון הזה לשפר, ולגדול ושיהיה יותר טוב, מכוון את המבט על כל מה שלא עובד, ולא מספיק, ויכול להיות יותר, וחבל שלא ככה או אחרת. ואז מרוב רצון להיטיב, מסתובבים בהרגל של עין צרה וביקורתית. אני רוצה לזכור שאני בקבוצת סיכון לזה… 
אז ניסיתי לחשוב מה אני כן רוצה.
לחפש דימוי בגוף, הרגשה לחזור אליה, להיתמך בה. ואפילו עשיתי לי מין לוח חזון קטן, תראו פה למעלה. מה יש בו?
חיוך אירוני קטן. מבט יותר משועשע על החיים. כי כמה שהכל הרה גורל, הכל גם דבילי ואבסורדי בו זמנית. יש לי את היכולת הזאת, אולי יותר מול אחרים מאשר מול עצמי. מה אני אספר בדרמטיות על הקשיים שלי? נו, מה. אז קצת בציניות, ועם דימויים וקישוטים, וקצת גיחוך על הדרמה של עצמי ושל הכל. אני רוצה יותר מזה גם ביני לבין עצמי. 
מזווית אחרת על החיוך – נכון יש קשר גוף נפש, אז כמו שהמצברוח שלי משפיע על ההבעה שלי, גם ההבעה שלי יכולה להשפיע על איך שאני מרגישה. יש פרקטיקה שנקראת ״חיוך בהוטי״ – להרים את הקצוות של הפה לכמעט חיוך, ממש פיצי. הגוף מרגיש את זה ומניח שאנחנו רגועים ושמחים, כי מי מחייך כשהוא מתוח? אחלה טריק.
ויש בו מבט חי וסקרן ומשחקי. רוצה כזה. וואו, החיים כמשחק. בא לי.
ויש בו את השמש הזאת שזורחת בין העננים, כמו התחושה הזאת אחרי שצחקתי מבדיחה ונשאר איתי הסוף של החיוך / ההפתעה / ההתרחבות.
ויש בו את הגישה האיורית של דני גרגורי, שכשמציירים משהו, אוטומטית השיפוט של יפה לא יפה יורד, והניסיון לתרגם מציאות לקו, הופכת גם פח זבל לדבר יפה. אני רוצה את המבט הזה. וגם את הeveryday matters שלו. שבו זמנית זוכר שכל יום חשוב. וגם נותן כבוד ללהיות בנוכחות מול הדברים היומיומיים, לחוות באמת.
ולזכור שכולנו אנושיים, וקצת פגומים, להוריד את רף ה״זה לא בסדרררר!!!!״ ולהיות קצת יותר סלחנית לעקמומיות. לזכור את זה מול אחרים ולזכור את זה מול עצמי.