אחרי החגים כבר פה… 

(זה הכי התחלה של הודעת סמס שיווקית, לא? ואז ההמשך זה על המבצעים החד פעמיים לעכשיו וזה.. נו, טוב).

החזרה של האחים שלנו בערב שמחת תורה, הכניסה איזה אוויר לריאות. לא יודעת מה יהיה, ומה עם השאר, ואיך אנחנו דואגים שלעולם לא עוד בתוך כללי משחק ושינויים שמול רובם אנחנו בחוסר ידע מוחלט. זה לא פשוט להחזיק את זה, ובכל זאת, הידיעה שאף אחד לא מוחזק עכשיו במנהרה, נותנת לי לנשום. 

המחברת של חשבונפש היתה לידי כל החגים. מסתכלת עלי ואני עליה בחזרה.. זה אמנם פשוט, הרעיון הזה של לעבור על תחומי החיים ולנסח תוכנית מה רוצה, אבל זה לא אומר שזה קל. ובכל זאת, התעקשתי לא לצלול לשגרה בלי לעצור שניה. המחשבה שאסחף שוב, ואזרוק את עצמי לסוף רשימת המשימות הפחידה אותי. אז בסוף ישבתי ועשיתי את התרגילים (חלקית), אבל כן יצאתי עם תכנון שבוע, ועם תובנות לגבי השנה. ועם כלים תומכים של תכנון, נשאר רק ליישם..

מיישמת! 

כחלק מהתכנון השבועי, הבנתי שכשאני מתפצלת למיליון משימות, הפוקוס בורח לי. והחלטתי שאני עושה יום בשבוע בפוקוס על העסק. אז הנה, למרות שיש לי רשימה אינסופית של דברים לעשות, דבקתי היום בתוכנית, שמתי את הרשימה בצד למחר, וישבתי לעבוד.

העליתי לאתר 5 פרויקטים אחרונים של גרפיקה אישית שעשיתי (מוזמנים להציץ): חוברת מתכונים לבת מצווה, תשחץ מתנה, שירון, ספר ילדים/זיכרון, ופרויקט שמרגש אותי במיוחד: הספר לזכר פלג סאלם ז״ל – במסגרת פרויקט סיפור.חיים, פרויקט התנדבותי להוצאת ספרי זיכרון לנופלי חרבות ברזל. 

לזכור שאני שוכחת

ביום הזיכרון ל7.10 ביקשו ממני להנחות טקס קצר ביישוב. עברתי על המספרים, רק על המספרים – של הנופלים, החטופים, הפצועים, העקורים, השורדים. ונדהמתי כמה שכחתי. רק שנתיים! והאירועים רצים בכזה קצב, שאני שוכחת. 

זה כנראה טבעי: מה שפגשתי לראשונה מהמם אותי, אבל אחר כך אני מנסחת את זה לעצמי, וזוכרת את הסיפור. ואז אני כבר מייצרת לזה כותרת, תיוג או ביטוי, שנותנים שם קוד לסיפור. וכך גדל הרווח בין הדבר שקרה לי, ובין הזיכרון. מדבר חי זה הופך לביטוי טכני.
יש בזה צד יפה אולי: כוחות החיים רוצים לחיות, להתקדם.
אבל יש דברים שאני לא רוצה לשכוח. 

אני לא רוצה לשכוח את ה7.10. רוצה להתחייב לאחווה. להיות ראויה אישית, ולבנות מקום ראוי ציבורית.
אני לא רוצה לשכוח את האהבה והחיבור המשפחתי, לא רוצה שהם ייעלמו לתוך השגרה. רוצה לייצר עוגנים של חיבור, של מפגש משמעותי, של זיכרון.
אני לא רוצה לשכוח את עצמי. רוצה לתת לי מקום וזמן להפוגה, ליצירה, לעשיה של מה שחשוב לי.

נדמה שכל מה שאני עושה בעסק כונס למקומות האלה של חיפוש דרכים לייצר חיבור, לעסוק בזהות, למצוא משמעות. לא רוצה לשכוח את זה. רוצה לתת לזה מקום.