שניה לפני שנכנסים לימים הטעונים של זיכרון ועצמאות, רציתי לחלוק אתכם כמה הרהורים, שאולי יעוררו גם אצלכם משהו.
למי שלא מכיר, גם אני קיבלתי את הזכות המפוקפקת של להיות במעגל השכול הלאומי. (פה כתבתי על זה). ובלי להתיימר לייצג מישהו, שהרי יש כל כך הרבה גישות לשכול, אני רוצה לתת את הזווית שלי.
למי שייך יום הזיכרון?
ימי הזיכרון (גם שואה, וגם חללי מערכות ישראל) הם הרגעים היפים של הרשתות החברתיות, שמהוות איזה טקס מתמשך עם מלא עדויות במהלך כל היום, ואפשרות להשתתף, לתת חיבוק ולהיות חלק מהטקס.
זה מכבד ויפה שנותנים את המקום לזיכרון ולעבר שלנו, ובתור משפחה שכולה יש בזה משהו נעים בחיבוק הזה. אבל לאורך השנים עלתה בי גם אי נוחות: א. כבר יש לנו אזכרה בקיץ. האם אנחנו באמת צריכים להתבוסס בכאב יום נוסף? ב. האם הכאב שלי היה פחות משמעותי אם המוות של אבא שלי היה אזרחי ולא בפיגוע?
וזה מביא אותי לדייק ולהגיד, שיום הזיכרון הוא לא היום של המשפחות השכולות. אלא היום של החברה להכיר, להתמודד ולעמוד מול המחיר שעולה לנו לחיות פה.
ולכן, עם כל זה שההזדהות עם הכאב, ומתן מקום לזיכרון של הנופלים ולכאב של כל המעגלים הנלווים (כולל מי ששילמו בגופם וסוחבים נכות פיזית או נפשית) היא רלוונטית ויפה – אם בסופו של יום הזיכרון התחושה היא רק של כאב בלתי נסבל, אז לדעתי לא עשינו את תפקידנו, אולי אפילו להפך.
אז איך כן?
כולם מכירים את הציטוט של יגאל אלון – "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." אבל האם יכול להיות שאנחנו מומחים בעבר, ופחות מתעסקים עם ההווה והעתיד? יכול להיות שקצת חסר לנו החוט שמקשר את העבר להווה והעתיד?
בעיני, מה שצריך לצאת איתו מיום הזיכרון זה: מה אני יכולה לעשות היום, עכשיו, ברמה הכי אישית, כדי להצדיק את זה שמישהו שילם בחייו כדי שאני אוכל לחיות?
בדימיוני, אני רואה את 24,213 חללי מערכות ישראל יושבים בשמיים ומסתכלים עלינו מלמעלה. מה אני מקבלת על עצמי כדי שהם לא יצטרכו להגיד אחד לשני ״בשביל זה? בשביל זה נתתי את החיים שלי?״
הכנתי קובץ כזה, של כמה ״הריני מקבלת על עצמי״ שונים. ואתם מוזמנים להוריד ולהדפיס. אפשר להשתמש בזה כמדבקה, גלויה למיסגור, או אפילו להדפיס על כוס בדוכנים האלה בקניון.
(אם בא לכם לשלוח לי עוד מה אתם מקבלים עליכם ואיזה שורה משיר מתחברת לזה, אשמח להוסיף.)
מבט אל העתיד
מנקודת המבט שמחפשת את החוט המקשר בין עבר-הווה-עתיד, אולי גם את יום העצמאות נוכל להקדיש למבט אל העתיד, לצד המבט על מה עבר עלינו מאז הקמת המדינה ועד היום.
בתנועת הרבעון הרביעי מדברים על המשבר המובנה בשנת ה-75, משבר שאנחנו מרגישים אותו היטב, והיה צפוי כך או אחרת (התנועה הוקמה לפני שנה..) כפי שקרה במדינות רבות.
אז בעוד הפוליטיקה, המחאה, והשיח הציבורי מדברים על בעיות ופתרונות נקודתיים כרגע, בעצם יכול מאוד להיות שמה שיש לנו פה, זה הצטברות של רגשות שנדחקו שנים, ומשבר זהות צפוי וידוע, שנולד אחרי האידיאולוגיה והביסוס של הדורות הראשונים.
להבנתי – חלק מהייחוד של המדינה הוא בפאזל המגוון שמרכיב אותה. הפנטזיה ש״הצד השני״ יתפכח או יוכרע היא לא מציאותית ובעיני, גם לא רצויה. אני לא יודעת מה המהלך הפרקטי שצריך להיות פה, אבל בבסיסו יש שאלות של זהות, של הקשבה, של קבלה ושל חזון.
להרים את יום העצמאות – רעיונות
אז איך אפשר לעשות משהו שיקדם אותנו, עם כל הבילבול והתחושות הקשות שרבים חווים, בתוך יום העצמאות עצמו?הריני לשירותכם עם שלוש הצעות:
״אני, סיפור ישראלי״ – יוזמה של אלי ויסברט: להזמין לאירוח ביום העצמאות מישהו ממגזר שלא בסביבה שלי, ולעשות ערב של שיח פתוח ומוגן, לא פוליטי, פשוט לשמוע סיפור שאנחנו לא מכירים. בקישור – קובץ הנחיות מפורטות לשימוש חופשי
קריאת מגילת העצמאות – יוזמה של בית פרת: הקראת מגילה שכונתית והרמת כוסית בבוקר יום העצמאות. משהו שממש קל לארגן, כל ההנחיות בקישור. (אם אתם באיזור כפר אדומים, אנחנו עושים כזה ברחוב שלנו ב9:30 בבוקר, מוזמנים!)
וכמובן, המשחק שלי – את פתח לו עצמאות – בנוי כסוג של משחק ״אמת או חובה״ עם שני סוגי קלפים: אחד של הצעות לדיון, ואחד של משימות משעשעות ומאוד מאוד ישראליות. יכול להשתלב בכל מפגש, משפחתי או חברי, ולתת הזדמנות גם לחגיגה ושטויות, וגם לדיון מעורר מחשבה על העתיד של כולנו. בקישור
(וכמובן שיש גם פלייליסט)